ים המלח

יָם הַמֶּלַח הוא אגם מלח חסר-מוצא לים, הנמצא בתחום הבקע הסורי-אפריקני ובמרכזו עובר הגבול בין ישראל לירדן. ריכוז המלחים בים המלח עומד על 34.2% – גבוה פי עשרה מריכוז המלחים בים התיכון. ריכוז גבוה זה נובע מכך שהאגם הוא טרמינלי (למי האגם אין מוצא לשום מקום), והוא נמצא באזור בעל אקלים מדברי חם ויבש המתאפיין בשיעורי התאיידות גבוהים. האגם הוא גוף המים הרביעי במליחותו בעולם.חופיו הם המקום היבשתי הנמוך ביותר בעולם (תואר זה הפך לאחד משמותיו של ים המלח). החל מהמחצית השנייה של המאה העשרים נמצא מפלסו של האגם בירידה מתמדת, בעיקר בשל שימוש נרחב במקורות המים הנשפכים אליו, שהחשוב שבהם הוא נהר הירדן, ושאיבת המים לאידוי בבריכות בדרום האגן. אגן ים המלח מורכב משני אגנים, דרומי וצפוני. בשל הירידה המתמשכת במפלס, התייבש החלק הדרומי של האגם, שהיה רדוד בהרבה מזה הצפוני (קרקעיתו של החלק הדרומי הייתה ברום של 401 מטרים מתחת לפני הים). עומקו הממוצע של חלקו הצפוני הוא כ-200 מטרים וקרקעיתו ברום ממוצע 730 מתחת לפני הים. עם ייבושו של האגן הדרומי נבנו בו בריכות לצורך אידוי המים והפקת אשלג וכימיקלים אחרים על ידי מפעלי האשלג בישראל וחברת האשלג הערבית הירדנית. לבריכות אלה נדרשת שאיבה בהיקף נרחב של מי האגם. שאיבת המים לבריכות היא סיבה מרכזית לירידתו של המפלס.קצב הירידה השנתי של מפלס מי הים בעשור האחרון הוא מעט יותר ממטר לשנה. בשנת 2012 התגבר הקצב לכ-1.40 מטרים. ירידת המפלס גרמה לשינוי משמעותי בגבולותיו של האגם, וכתוצאה פחת שטחו בכ-35%. רוחבו של הים באגן הצפוני של ים המלח בנקודה המקסימלית הוא 18 קילומטרים, אורכו כ-51 קילומטרים ושטחו בשנת 2010 היה 650 קילומטרים רבועים. ירידת המפלס המצטברת גורמת לשינויים גדולים באגן הים בהם: שינויים בלתי הפיכים בגוף המים באגן הצפוני, יצירת בולענים, נסיגת חופים, פגיעה בתשתיות (כבישים וגשרים) ובשמורות טבע.